כשאישה צעירה שכמהה לילד פוגשת בתינוק שמשתוקק לאם, ונוצר בינהם חיבור עמוק, נשמתי, לתקופת זמן מוגבלת מראש, אז החוסר של שניהם הופך להיות המרכיב המרכזי במציאות הקשר שלהם. אני יכולה לחשוב על זה כך רק עכשיו. ממרחק. כי מקרוב זה מרגיש ששום דבר בעולם לא חוצץ בינינו, ושהתינוקת שגידלתי הם האוצרות הכי יקרים, שמרחיבים לי את הלב, ומעניקים משמעות לחיים שלי. כשראיתי בעיני רוחי את הלידה העתידית שלי ואת התינוק שלי מונח רטוב על בטני, עושה את נשימותיו העצמאיות הראשונות, אולי כבר מנסה לינוק.. ראיתי איתנו שם את כל התינוקות שגידלתי, שותפים לרגע הזה, חבוקים, עטופים בשתי ידיי הנחות על גופם, חשות במגע עורם הרך. יכולתי להריח את הניחוח המיוחד שעולה באפי. ולהחזיק את הזיכרון המתוק והמר שנותר בי, שהשאיר בי חותם, שתמיד איתי, בכל מקום, גם בלידה. לא ידעתי אם התחושה שלי שזו לא חוויה ראשונית עבורי, האימהות, עושה יותר נזק או תועלת. והאם יש בכלל חיה כזאת, אימהות שהיא לא חוויה ראשונית, הרי כל ילד הוא עולם בפני עצמו, וכל לידה בפני עצמה, חד פעמית. ובכל זאת, אמרתי לעצמי, יש תרבויות בעולם בהן הנשים נמצאות במעגלי החיים יחד, ועבור נשים אחרות. ומגיל צעיר תומכות, משתתפות, מיניקות, כואבות, מתרגשות, דומעות, וחולקות את חוויות הלידה והאימהות. בתורן, המעבר לאימהות נעשה רך יותר, והלידה פחות מאיימת וזרה כי אלו תהליכים מוכרים, הנוכחים בחייהן ומעצבים את נשיותן. והלוואי עלינו. בשלבים שונים בהיריון חשבתי איך להפוך את הניסיון שרכשתי למשאב, ומצד שני קיוויתי שזכרונות העבר לא יציפו, ויפריעו לי להיות נוכחת ברגע. בשעה שילדתי, כנראה בדיוק בשלב שבו התחושה שזה בלתי אפשרי היא חלק בלתי נפרד מהתהליך (שלב המעבר), תהיתי איך נשים עושות את זה, וכתשובה עלו בי מראות, ניחוחות, וקולות מהלידות שליוויתי. שחיזקו, והזכירו לי שזה אפשרי. כאילו כל האימהות שליוויתי בלידה התאגדו יחדיו, ועטפו אותי באמונה. מניחות ברכות את ידן על גבי, נושמות איתי ולוחשות לי, כמו שאני לחשתי להן, את יכולה, את עושה את זה, את יולדת.

התמונה מתוך Pinterest מתוך knowmoreastranger.blogspot.com

מודעות פרסומת

כמה שיעורים עברתי

כדי להיות שער.

כמה שיעורים עוד אעבור

כדי להיות שער נקי,

שלא מבקש לקבור

זכרונות,

שנותן להם לעבור

את הדרך שלהם

ולי,

את הדרך שלי.

כל הלידות שליוויתי, וכל התינוקות שטיפלתי בהם מרכיבים את האמא שאני עכשיו.

מערכות היחסים שרקמתי עם האמהות בלידה, הקשר שהן יצרו עם התינוקות שלהן, והנוכחות שלי בתוך תהליכי הלידה חודרים אל החלומות, והתפילות שלי. מי שעוד זורמים בעורקיי, מכתיבים את צעדיי, ונטמעו עמוק בתוכי הם התינוקות שגידלתי (בבית המעבר לתינוקות לפני אימוץ). החיבור שעמלתי ליצור איתם הרחיב את כל תאי גופי ונשמתי. כך גדלתי בעצמי, ונתמכתי בעצמי. בכל לידה אני מברכת על הזכות שניתנה לי, ומחפשת עוד ועוד דרכים להודות על פלא הבריאה. וכל תינוק שהייתי דמות התקשרות משמעותית עבורו, היה כזה גם עבורי, קשר של אהבה וחיבור עמוק, הממלא ודורש את כל מה שיש בי. הפותח את ליבי ומרחיב את מסלולו.

ככל שנקשרתי אל יותר תינוקות, והתאהבתי בהם, וככל שליוויתי יותר לידות והייתי עדה למפגש של התינוק עם אימו ועם אוויר העולם, כך עלו בי יותר דימויים המחברים בין שני העולמות. רוב הדימויים קשורים לעולם הלידה, ומתארים באמצעותו את התפקיד מלא הסתירות שלי כדמות המלווה את התינוקות לפני אימוץ. הרגשתי שהשהות של התינוקות בבית המעבר דומה להיריון חיצוני,  סוג של שהייה באינקובטור, עד שיוולדו מחדש למציאות האימוץ. ודימיתי את עצמי לצוואר הרחם, שבמשך כל ההיריון סגור ומגן על שק ההיריון ועל התינוק, ובשעת הלידה מעלים את עצמו ונפתח לרווחה.

יכולתי לראות איך הניסיון שאני רוכשת בגידול תינוקות מאפשר לי ללוות לידות ואימהות בביטחון רב יותר, איך החוויה הפנימית הזו של להיות הכי קרובה לאמא שאפשר, מפצה אותי על כך שעוד לא ילדתי בעצמי, ושאני עוד לא אמא. ואיך אחרי כל לידה הקשר עם התינוקות מעמיק. כשאני מבינה עוד משהו על תחילת החיים שלהם, ויכולה לתרגם זאת עבורם, ולהכין אותם ללידה הבאה שלהם, בה יתרחש המפגש הראשון עם ההורים, ואל החיים שמחוץ לבית התינוקות.

הרגשתי בכל חלקי גופי איך שנים של עבודה ״מוסדית״ מלמדת אותי איך זה לחיות בתוך מערכת, או רק לבוא ללדת בה, כשרוצים כל כך לשנות ויחד עם זאת להשתלב ולהתאים. ובכל הזמן הזה, בו גם עבדתי במשמרות וגם הייתי בכוננות לידות, היו המחשבות על המפגש הראשון בין התינוק להוריו ממלאות אותי, מה התנאים הנחוצים ללידה, מה מבדיל ומה משותף בין המפגש המתרחש בלידה והמפגש המתרחש באימוץ, מה מאפשר לחיבור לקרות בתוך הרגעים האלו, ומה בדיוק התפקיד שלי בתהליך הכל כך אינטימי, קדוש, חד פעמי, מרגש, חשוף, כואב… ובמפגש היקר, הראשוני, הבלתי נשכח, והבלתי נתפס.

התמונה באדיבות הצלם Adrian MaCdonald

לתמוך בשינוי

החיים לימדו אותי על הלידות,  והלידות על החיים.

כמו בחיים גם בלידה הכל יכול להשתנות ברגע.

כמו בלידה גם בחיים קורים ניסים.

ככל שאני מלווה יותר לידות כך אני נוכחת לדעת כמה הידע שאני מחזיקה על תהליך הלידה הוא הרבה פעמים לא רלוונטי. את הידע על התהליך אני אוספת מלימודים, סדנאות, השתלמויות, ספרים, קריאה והקשבה לתכנים הנוגעים לעולם הלידה. אני מקפידה להתעדכן כי הידע חי ומשתנה כל הזמן, אני מכירה בחשיבותו, והבונוס הוא שזה לא מפסיק לרתק אותי. אך מה שמרגש אותי יותר מכל זה שבשטח, בפועל הידע מתורגם לחוויה גופנית , נפשית, שאני נושאת איתי והיא מלמדת אותי ידע מסוג אחר, כזה שנצרב בתאים. את הידע הזה אני מביאה לליוויים הבאים, ויחד איתו את התחושה שבכל רגע אני מעצבת מחדש את התמיכה שלי בלידה.  לידה היא תהליך אינדיבידואלי המשתנה מאישה לאישה ומלידה ללידה. לידה היא תהליך משנה חיים,  וגם אני מכל לידה יוצאת אחרת, שונה. התחושה היא שכל ליווי משנה אותי לא רק כדולה, אלא גם כאישה. אני ממש יכולה לחוש איך כל העולם הפנימי שלי עובר שינוי. יש מקרים שהשינוי הזה מטלטל, ואף מוציא מאיזון, ויש שכוחות שלא הכרתי נגלים בתוכי ומאפשרים לי לשוב ולעשות בהם שימוש בליווי הבא, או בחיי האישיים. אל כל לידה אני מגיעה עם סך כל החוויות הקודמות שלי, ועם השאלה מה מוליך אותי בשבילי הלידה, והאם אני מספיק גמישה וקשובה על מנת לחוות גם הפעם את חבלי השינוי. להשאיר מחוץ לדלת את כל מה שאני חושבת שאני יודעת על ידע מסוג כזה או אחר, ולאפשר למסע הלידה לתת בי את אותותיו.

סביב צירך

הבלוג הזה נולד אחרי שילדתי. הוא נשפך מתוכי, ובאותה נשימה נחצב בסלע.

לא משנה כמה לידות ליוויתי, בבית ובבי״ח, עדיין לא הבנתי מה המשמעות של התהליך הזה עבורי. מה כוח המשיכה שלו עלי, ואיך הוא מעצב את עולמי.

כשרק הצצתי לתוך העולם הזה. עמדתי על הסף, ועוד לא פסעתי בתוכו, ראיתי בדימיוני תמונות של עשרות או מאות אימהות ותינוקות בתקופה הראשונית אחרי הלידה, הנמצאות כולן באותו מצב, ובאותה סביבה. וכולן חשות בדידות, ולבדות, על אף שהן במרחק נגיעה אחת מן השניה. המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת עבורי, ולא יכולתי לדמיין את העולם בלי שלכל אם בשלב הזה יש למי לפנות, במי להיעזר, ועם מי להיות. במילים אחרות, זו הייתה הקריאה שלי לשינוי.

בליוויים הראשונים ניסיתי להבין מה אני עושה, ומה יש לי לתת. דימוי חזק שחזר ועלה בי היה שהאם והתינוק הם הציר המרכזי בתהליך, ושהם מוקפים בלוויינים. ושהתפקיד של כל מי שמסביבם הוא לתמוך באם על מנת שהיא תוכל לתמוך בתינוקה, ולהיות שם עבורו. כל המלווים של האם, כל מי שנמצא בחדר, שמשמעותי עבורה, שמרכיב את עולמה. כל מי שהיא פוגשת בדרך. כל האנשים שנמצאים איתה ברוחה, המקיפים אותה, ותומכים בה מרחוק, גם אם אינם נוכחים פיזית, הם חלק מהתהליך. וכל הלוויינים, שסובבים סביבה, מחזקים, מחזיקים ומאפשרים לה ולתינוק למצוא את שיווי המשקל בצירים, ובין הצירים. מאפשרים לה להיות השער, ולתינוק לבוא לעולם. העבודה המשותפת של יצירת החיים, שנמשכה כל ההיריון, מגיעה לשיאה בלידה, שמפרידה ביניהם, וגם מפגישה.

כמה משמעותית מערכת היחסים שהאם בונה עם המלווים שלה. האם היא זו המכתיבה את המרחק והקצב הנכונים לה ברגעים המשתנים של הלידה. ותפקידם לעטוף אותה בתמיכה, באהבה, ולייצר עבורה סביבה בטוחה ומוגנת, כזו שתסייע לה להיות בנוכחות בתוך התהליך, עם כל מה שהוא מביא איתו. ולאפשר לה ללדת מתוך בחירה.